שוב אני בחדר שלי עם הטלפון ביד. קבוצת הוואטסאפ רועשת. ההודעות קופצות במהירות אחת אחרי השניה ובלתי אפשרי לעקוב. אני גוללת למעלה כדי לנסות להבין מה קרה.
עד שהבנתי זה כבר נהיה מאוחר מדי. החברות שלי המשיכו הלאה למשהו אחר. בלעדיי. הן לא שמו לב שאני לא שם?
אני סוגרת את הטלפון וזורקת אותו על הכרית. למה אני תמיד נשארת בחוץ?? לא אכפת להן ממני? אולי הן בכלל לא רוצות להיות חברות שלי ופשוט לא אומרות את זה?
המחשבות שלי רצות. הלב דופק מהר, ואני יודעת שמה שאני מרגישה לא הגיוני כי הן החברות הכי טובות שלי! "הן פשוט המשיכו בשיחה שהייתה ממש מצחיקה", אני חושבת לעצמי, "ברור שזה לא נגדי. זה לא אשמתן שלא הייתי מחוברת באותו הרגע. זה לא שהן עשו משהו רע או בכוונ…" אני לא מספיקה לסיים את המחשבה ואמא נכנסת לחדר. איכשהו "מריחה" שמשהו עובר עלי.
"מה קרה?" היא שואלת בקול הרך שלה. "שום דבר," אני עונה. "אז למה את עצובה?" היא ממשיכה. "אני לא עצובה!" אוחח זה נפלט לי חד וחזק מדי. היא נעצרת. "אוקיי, רק שאלתי".
"זה בדיוק זה", אני מתחילה להתפוצץ עליה, "את תמיד 'רק שואלת', את בכלל לא מבינה כלום!!". הכאב של מקודם מתערבב בכעס, והופך במהירות לסערה שמחפשת על מי ליפול. חלק ממני יודע שזה לא הוגן. הרי אמא לא עשתה לי כלום, להיפך, היא התעניינה בי מתוך אמפתיה או דאגה.
"את יודעת מה?" אני אומרת, והקול שלי קר. "אולי אם היית פה יותר, היית מבינה". אני שומעת את עצמי אומרת את זה, ומיד יודעת שזה לא נכון. היא כמעט תמיד נמצאת בשבילי כשאני צריכה אותה. ובכל זאת משהו בתוכי לא מפסיק. כאילו רוצה לדקור עם סכין ואח"כ גם לסובב אותה רק כדי לפגוע. שלעוד מישהו יכאב כמו שלי כואב כרגע.
היא עומדת שם, מביטה בי לרגע שמרגיש כמו נצח, ואז יוצאת מהחדר. הדלת נסגרת אחריה בשקט ואני נשארת עם הכאב שמתווספת אליו עכשיו גם אשמה. אני פשוט לוקחת את הטלפון ומגוללת בטיקטוק כדי להתעלם מכל מה שקרה.
למחרת הכל נראה שונה לגמרי. אני מתעוררת לקרני אור נעימות שנכנסות לחדר מבעד לחלון. הכל קליל יותר. הכעס נעלם, כאילו מעולם לא היה. אני ניגשת לאמא במטבח "סליחה על אתמול", אני לוחשת. היא מחייכת, "זה בסדר, מתוקה שלי" ואני יודעת שהיא מתכוונת לזה. אני גם יודעת שהסערה תחזור.
"גיל ההתבגרות זו תקופה סוערת", אנשים אומרים או "אל תדאגי, זה רק שלב והוא יעבור". אבל בתוך הסערה, זה לא מרגיש ככה. התחושה היא שהסערה תמשך לנצח, ושאני תמיד אהיה ככה- רעה ומפלצתית?
יום אחד ידיד טוב שלי סיפר לי שהוא התחיל טיפול אונליין לבני נוער וששווה לי לנסות. "את לא צריכה אפילו לצאת מהחדר", הוא אמר, "אחד הדברים שאני הכי אוהב זה שאני לא צריך להיות תלוי באבא שלי שיסיע אותי לשם. זה רק להתחבר מהמחשב".
אני מבינה למה ידידים וחברות שלי הולכים לטיפול, אבל אני? בשביל מה אני צריכה את זה? איך זה אמור לעזור לי? למרות החששות, אני מחליטה לנסות להתחבר לכמה מפגשים. תכלס מה אכפת לי? את הזמן לזה יש לי וההורים הם אלה שמשלמים.
בפגישה הראשונה פשוט התחלתי לדבר. על ההודעות, על הכעס שמגיע בלי אזהרה, סיפרתי על התחושה שאני תמיד בחוץ ואיך כולם נפגעים ממני למרות שאני בכלל לא מתכוונת לפגוע.
כשהפגישה הסתיימה, הרגשתי משהו שלא ציפיתי לו- הקלה. לא ידעתי שאני מחזיקה בתוכי כל כך הרבה. כאילו סחבתי אבן ענקית על הגב בלי לשים לב ופתאום מישהו עוזר לי לשאת אותה.
ככל שהמפגשים מתקדמים, אני מגלה שלא מנסים לתקן אותי או להגיד לי מה לעשות כמו שבד"כ מבוגרים עושים. מרגיש שבטיפול באמת מקשיבים לי ולמה שעובר עלי. שמבינים אותי גם כשאני בקושי מבינה את עצמי.
באחת הפגישות שחר שאל אותי: "איפה את מרגישה את הסערה?" הבנתי באותה פגישה שהסערה לא מתחוללת בחוץ. לא אצל החברות, בפיד, בבית הספר או בבית. היא נמצאת בפנים. בתוכי.
"אפשר לשים לב מתי הסערה מגיעה," הוא אמר. "לפני שסערה אמיתית פורצת, הרוח מתחילה להתחזק, הטמפרטורה משתנה ועננים מכסים את השמיים. ככה גם הגוף שלנו- יש סימנים מקדימים לסערות הפנימיות."
מאז, התחלתי לשים לב לסימנים המקדימים האלה.
איך הלב שלי דופק מהר יותר, הידיים שלי מתחילות להזיע והמחשבות רצות בקצב מסחרר. היום אני מצליחה לעצור לפני שאני פוגעת באחרים. זה לא תמיד מצליח לי, אבל לפחות אני משתדלת.
כמו רוב המתבגרים, גם אני נמצאת כמעט כל הזמן בטלפון. כי כל החיים קורים פה- הקבוצות, הסטוריז, הכל. אבל עכשיו יש לי גם זמן אחר במסך, שנועד במיוחד עבורי. גיליתי לאורך המפגשים שגם אם יש הוריקן שמשתולל, קיים המקום שנקרא עין הסערה. מקום שבו אני יכולה להתבונן על מה שעובר עלי תוך כדי הסופה וללמוד מזה הלאה.
יצרנו יחד מרחב שבו אני יכולה פשוט להיות אני, בלי לנסות לטשטש את מה שאני מרגישה או לברוח. גם כשהכל סוער.
*המאמר נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות, אך פונה לכל המגדרים.